<h1>תוספות רי"ד — ע"ז מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[ע"ז מ' ע"א] וזה משריץ מבחוץ. שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן.
<h2>דף כ:</h2>
[ע"ז מ' ע"ב] ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום. ראיתי מקשים דרשב"ג אדרשב"ג, דהכא אמר רשב"ג כל שיש בידו כל דבר, טעמא דיש בידו כל דבר הא אין בידו כלום שרי, אלמא לית ליה דר"מ דחייש למיעוטא, ובפ"ג דבכורות [כ"ג ע"ב] תנן רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אין חוששין שמא בנה של אחר היה, דמשמע טעמא דמניקה שבנה כרוך אחרי', הא חלב לחודי' אינו פוטר, וסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר התם [כ' ע"ב] חלב אינו פוטר, דאף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות וחיישי' למיעוטא, ומתרצים דלעולם רשב"ג לא חייש למיעוטא ושני התם דאיכא מיעוטא וחזקה דאימור אוקי בהמה אחזקתה ועדיין לא ילדה, עוד מקשים דהתם פסיק רב הלכה כר"ש ב"ג, וכיון דאיכא למיעוטא וחזקה א"כ אמאי לא בדקי' כל י"ח טרפות והאיכא מיעוטא וחזקה, דאמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת [חולין ט' ע"א], ואין זו קושיא של כלום, דההיא חזקה דאיסור לאו חזקה דטרפות היא, אלא משום אבר מן החי, ואדרבה אמרי' התם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה, עיין בתשובות (ז') [י"ב].
<h2>דף כג:</h2>
[ע"ז ס"ח ע"א] ור' מאיר ההוא מבעיא לי' למעוטי סרוחה מעיקרא. ראיתי מקשים דהכא חזי' דר' יוחנן ס"ל כר"ש דאמר נטל"פ מותר, וא"כ מבעיא לי' למידרש קרא כדר"ש דאמר נבלה הראוי' לגר שמה נבלה ולאו למעוטי סרוחה מעיקר' כדדרי' ר"מ, ובפ' הלוקח שלישי דבכורות [כ"ג ע"ב] אמרי' גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב, ור"י אמר אפילו טומאה חמורה עד לכלב, מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה, נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי' לגר אינה קרויה נבלה כו' עד ואידך, דהיינו ר' יוחנן, למעוטי סרוחה מעיקרא, הרי שדורש המקרא כר"מ, ומתרצים דאיסור אכילה לחוד וטומאה לחוד, באיסור אכילה דריש לי' כר"ש, ובטומאה דריש לי' כר"מ. עיין בקונטרסי בפ"ג דבכורות.
[ע"ז מ' ע"ב] ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום. ראיתי מקשים דרשב"ג אדרשב"ג, דהכא אמר רשב"ג כל שיש בידו כל דבר, טעמא דיש בידו כל דבר הא אין בידו כלום שרי, אלמא לית ליה דר"מ דחייש למיעוטא, ובפ"ג דבכורות [כ"ג ע"ב] תנן רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אין חוששין שמא בנה של אחר היה, דמשמע טעמא דמניקה שבנה כרוך אחרי', הא חלב לחודי' אינו פוטר, וסבירא ליה כרבי עקיבא דאמר התם [כ' ע"ב] חלב אינו פוטר, דאף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות וחיישי' למיעוטא, ומתרצים דלעולם רשב"ג לא חייש למיעוטא ושני התם דאיכא מיעוטא וחזקה דאימור אוקי בהמה אחזקתה ועדיין לא ילדה, עוד מקשים דהתם פסיק רב הלכה כר"ש ב"ג, וכיון דאיכא למיעוטא וחזקה א"כ אמאי לא בדקי' כל י"ח טרפות והאיכא מיעוטא וחזקה, דאמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת [חולין ט' ע"א], ואין זו קושיא של כלום, דההיא חזקה דאיסור לאו חזקה דטרפות היא, אלא משום אבר מן החי, ואדרבה אמרי' התם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה, עיין בתשובות ז'.
<h2>דף מא.</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] ואי משום בית ד' אלהיך כו'. כמה דחוק פתרון המורה, דאיבעי ליה למימר בית ד' אלהיך הוא שהאתנן אסור לבנין הבית, ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן, ונ"ל לפרש כך, הוא שאל שתים, אם יש נעבד במחובר לגבוה, ואם הבנין של מזבח שהוא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו, ואמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ל"ש תלוש ול"ש מחובר, שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לבנין, נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שאסור במחובר לגבוה, שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לבנין, ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר, וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי, שהמחובר אנו אוסרין אפילו לבנין, שאין לומר דוקא לקרבן יאסר ולא לבנין, שאם השתחוה לקמה אסורין חיטי' למנחות, וכגון שנקצרו ונטחנו ע"י ישראל שאינו מבטל ע"ז לעולם, אבל לעולם לבנין שרי דהא מאתנן ילפי', ומחובר דאתנן לא ימצא כ"א לבנין דאי לקרבן הא אמרי' [ב"ק ס"ה ע"ב] נתן לה חיטים [חסר כאן יותר משתי שורות שלימות בכ"י וחבל על דאבדין] לגבוה, שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל, וסתר ליה השתא בההיא חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר, ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן, שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסור] ולא לבנין שהוא מכשירי קרבן, ונילף הכי, ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כ"א לקרבן ולא למכשירי קרבן, פי' שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואע"פ שאין [נאסרין] להדיו' נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם, כדילפינן מן הבהמה להוציא את הנעבד, וזהו לקרבן, אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית, ואף האתנן [החמיר] בו הבורא ואסרו לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט, דוקא לקרבן אסרו ולא לבנין, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי, ומש"ה מקשה ואי משום בית ד' אלקיך דמשמע שגם בבית הוא אסור, והיך אמרת [דוקא] לקרבן אסור האתנן, אבל לבנין הבית שרי, ההוא למעוטי פרה אתי, דאע"ג דמזין מדמה נוכח פני אוהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה, א"נ לרבות הרקועים שהן ציפוי לבית קודש הקדשים, ומשום דמיתחזי בפנים מאוס האתנן בהם, אבל לעולם לשאר בנין שאינו נרא' בפנים מותר, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי.
<h2>דף נ.</h2>
[ע"ז נ"ב ע"ב] משום כספה וזהבה של ירושלים. פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם, ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה, אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן.
